חופשי זה לגמרי לבד - מחשבות על חופש

איך מתחילים כזה פוסט?

חופש מטבעו הוא מושג כל-כך פתוח וחמקמק שקשה מאד להסביר את כל התחושות והמחשבות שעולות בי כשאני בא לנסח זאת במילים...

מספיק שאני מנסה להגדיר מה זה חופש בשבילי והמילים מתחילות לרוץ בפריסטייל בראש,

קופצות לאוויר ומרחפות כציפורים ואז נודדות למקום אחר – עצמאות, תנועה, אמת... וכל פעם שאני כמעט נוגע בזה, זה בורח לי מהמחשבה;

אם אי-פעם שאלת מהו חופש בשבילך, בטח ברור לך על מה אני מדבר.

לכן הפעם אני רוצה לנסות להביא כתיבה יותר אינטואיטיבית וחופשית, זה כנראה יהיה הפוסט הכי חשוף שלי, כי זה נושא רגיש אצלי במיוחד, אז נצטרך לראות יחד לאן זה הולך ואיך מצליחים לסיים בנימה אופטימית.

מעוף חופשי

לב חופשי

האמת היא שחופש הוא כמו אוויר-לנשימה, נכון?

כולנו מדברים על זה שבלעדיו אין לנו חיים, אבל מזהמים אותו עם כל-מני דברים שכולאים אותנו, עבודה, מסגרות, מרוץ-העכברים, הגדרות, ניקח לדוגמה דפוסי-מחשבה שאימצנו, לצאת מהם, לשנות לדפוס אחר זה קשה עד כמעט בלתי-אפשרי.

אבל אני מקדים את המאוחר כאן... מספיק להתחיל את הנושא בחופש הפיזי שלנו –

שאלה: האם אנחנו יכולים ללכת לאן שאנו רוצים? להשתכן איפה שבא לנו? לרוע מזלנו ממש לא,

ככל שפיתחנו יותר את הסביבה שלנו כאילו כדי שיהיו לנו יותר אמצעים לעשות מה שעולה ברוחנו, ככה צמצמנו לעצמנו את המקום.

עכשיו בכל פינה יש מבנים שאסור לנו להיכנס ולהסתובב בהם ללא אישור, אזורים שלמים פתוחים וסגורים בבעלותם של אנשים המגבילים את הכניסה אליהם, זה עצוב ומתסכל כמה שאנו לא באמת חופשיים.

ואם היינו אמורים לפחות להיות יכולים לחשוב בחופשיות, אז הנה פיתחנו את האינטרנט למשל, להעביר מידע ודעות ומסרים והנה מנתרים לנו גם אותו. לא חופש ולא נעליים...

בשבילי חופש הוא הכל.

אם אני לא באמת יכול לעשות דברים כמו שאני מאמין, אני ממהר להוציא את עצמי מהמשחק;

בגלל זה אני גם לא מרגיש בנוח במרחבים-צרים, זה כאילו הקירות סוגרים עלי וזה עושה לי רע.

כשלוקחים לך את האוויר אתה נחנק, ככה גם כשלוקחים לך את מרחב-המחיה וזה שאנחנו חיים בקופסאות מחמיר את המצב.

אני מדבר על קופסאות בטון, בל גם על קופסאות מנטאליות.

לחברה שלנו יש נטייה לדיכוי היצירתיות וכל חשיבה מחוץ לקופסא וכשמנסים להתנגד לזה, זה הופך אישי מאד מהר והכפפות יורדות, כי ככה החברה משמרת את עצמה.

אינדיבידואלים כמוני ואולי גם כמוך מהר מאד מוצאים את עצמם לבד במערכה הזו, כי המערכת יודעת היטב לבודד אותנו, שלא נוכל לצבור כוח ולהתנגד לניסיון להפוך את כולם לאותו פס-ייצור.

אם נראה לך לרגע שאני מגזים, ניקח לדוגמה את ה-WORD שאני כותב בו את הטיוטה של הפוסט הזה ברגע זה –

מספיק לדמיין למשל מה קורה כשאני כותב מילה בכתיב-חסר איפה שוורד החליט שאמור להיות כתיב-מלא...

במידה ועלה לך בראש הפס האדום המרגיז הזה של שגיאות-הכתיב, כבר הבנת את הנקודה.

די לתאר במוחנו מסך מלא בפסים האדומים האלה, איזה אפקט פסיכולוגי יש לזה?

כאילו אתה איזה בור שלא יודע לכתוב... ילד קטן שהמורה עובר ומסמן לו בעיגול או טוש-מדגיש את כל הטעויות.

הפס האדום הזה הוא רק עוד כלי קטן אשר מנסה ליישר אותנו עם אותה שפה, אותה צורת ביטוי...

ומילים כידוע יוצרות מציאות.

מה אם נתחיל להסתכל על כל החיים שלנו ככה? נבחן איפה אומרים לנו שאנו לא בסדר אם איננו מתנהגים בדיוק כמו אחרים...

אני בטוח שרק מלחשוב על זה לרגע, אמרת לעצמך שאם באמת נחשוב על זה כל הזמן, לא תהיה לנו מנוחה לעולם, כי הרי זה בכל מקום, בכל פניה שלא נפנה נתקל בכללים כתובים ולא כתובים, בהגבלות וחוקים, כל אחד/ת רוצה לשלוט באחר בצורה זו או אחרת ולנו אלה שלא מסוגלים לסבול את זה, מצפים חיים קשים מאד.

השאלה היא, האם עדיף לחיות כמו הסוסים עם סכי-העיניים בצדדים שמאפשרים להם לראות רק ישר, רק לאן שהרוכב מכוון אותם? האם זו דרך-הישר שאנו שואפים אליה?

כיצד זה יותר חופשי לראות הכל בראיית-מנהרה כשמתעלמים מכמה שאנו ממש לא חופשיים?..

כמה שכואב לי לומר את זה, יכול להיות שאין לנו ממש ברירה, הכלא הגדול ביותר הוא הכלא בו אנו כולאים את עצמנו ובמשך דורות על גבי דורות טיפחנו את הדורות שיגידו לנו שאת זה וזה, אתה לא מסוגל לעשות.

למה לך לשאוף לכוכבים? אף-אחד לא מגיע לשם, למה לך ללכת נגד הזרם? אתה תישאר לבד ולבד אתה לא תשרוד, זוהי חכמת השבט.

לבד או לא, חופש זה החיים

אז אני אשאל אותך משהו? האם יש משהו עצוב יותר מההתערבות של האדם בחיים של חיות אחרות בעולם הזה?

כי אני יודע שקשה לי ממש לראות חיות בשבי, רואים את העצב בעיניים שלהן גם אם הן לא יודעות להביע רגשות בצורה מכוונת. במקום לחיות את חייהן בדרכן הטבעית, במקום שיניחו להן בשקט להיות הן עצמן... מה עשינו? הבאנו לכך שבעלי-החיים נמצאים בכזו סכנת-הכחדה שלפעמים עדיף להם כבר לחיות מוגבלים ומדוכאים בכלוב או באיזה בית אנושי, כי בחוץ הן לא ישרדו.

וכשזן זה או אחר נכחד, נזיל דמעה, נבכה קצת (במקרה הטוב) ונמשיך הלאה בשבי שיצרנו לעצמנו, כי יש לנו בעיות יותר גדולות, כי גם אנחנו לא חופשיים להשקיע בדברים החשובים לנו באמת כשאנו כל-הזמן צריכים לרצות אחרים.

ואני רק רוצה להזכיר לך שמי שמביט לאנשים מסביב בעיניים, יכול לראות בעצמו בכל 1 מ-5 את הכאב, כמה אנו שבויים, שבויים בחברה, שבויים במוסכמות ושבויים בראש שלנו; בסוף גם אנחנו בעלי-חיים לכל דבר והזכות הראשונה שלנו אמורה להיות חופש.

כל זה מתחיל בכלוב-הפיזי, בין אם זה כלוב מזהב ויש לך בית מפואר עם חצר-גדולה, או אם אתה גר בקרטון ברחוב, גם שם אתה סגור בקירות גם אם הם לא רשומים על שמך.

והגוף שלנו, הוא משליך על הרגשות שלנו – כשהוא סגור, אנחנו מרגישים כמה אנו סגורים.

האם כל המחאות שעושים בשנים האחרונות עשו אותנו אפילו במעט יותר חופשיים?

המהפכות היחידות שעשו משהו בהיסטוריה תמיד היו אלה שגבו מחיר כבד מאד וגם הן החליפו משהו אחד במה שהסתבר בהמשך שהוא אותו הדבר בדיוק. הפיכות לא משנות את כללי-המשחק.

וזו בהחלט תובנה מפחידה יש לומר, לדעת ממש כמה שאנחנו כבולים, אבל צריך להכיר בזה כדי להתמודד עם זה איכשהו.

בדרך אל החופש

הסופרת מרילין פרגוסון כתבה: "בעמקי נשמתנו ברור לנו שמעבר לפחד נמצא חופש."

הדרך הנוסטלגית בה אני חושב על חופש, הכיווץ הקטן בלב כאשר אני רואה כמה מונעים אותו מאיתנו, כל זה נמצא בקצה של המשפט של פרגוסון.

כי יש רק מקום אחד בו אפשר ליהנות ממעט החופש שנותר לבני-אדם פה, אך הוא דורש להיות אמיץ מספיק כדי לצאת מאזור-הנוחות ולהגיע אליו...

הדרך היחידה היא לצאת החוצה לחיק-הטבע.

אמנם גם בטבע כבר אי-אפשר ללכת לכל מקום שאנו רוצים, אבל לפחות יש בו מרחב-נשימה.

העובדה היא שככל שמתרחקים מהציוויליזציה ככה יש לנו קצת יותר חופש תנועה, יותר אוויר והרבה יותר פוטנציאל להצמיח ממנו מה שנבחר להצמיח; כשאין לנו מעל הראש תקרת-זכוכית, אז אפשר לגדול הרבה יותר וכידוע אין גבול בשמיים.

כל מי שבילה מספיק זמן בטבע יודע שאין מקום יותר חופשי –

הטבע לא שופט אותך, לא מנסה לעצב אותך בדמותו ולמרות שהוא קשה, הוא פייר;

מי שמכבד אותו, נהנה מפירותיו.

כל שצריך זה רק להיות נועזים מספיק כדי לא להיאחז בחפצים ורכוש, להתנתק קצת מהחומריות ומשאר השלשלאות שכרכנו סביב עצמנו ואז החיים יהפכו הרבה יותר פשוטים והתובנות יותר בהירות וברורות; כשאין קירות אשר מסתירים לנו את האופק, אנו באמת יכולים לראות לאן אנו הולכים.

מעבר לזה, בטבע אין לנו מה לחשוב כל הזמן מה אנשים סביבנו יחשבו עלינו, כי סביבנו מעופפים רק פרפרים ואותם לא מעניין כהוא-זה מה נעשה או לא נעשה, הם גם ככה חיים רק יום-אחד, מה אכפת להם מאיתנו בכלל?

יש יותר חופש מזה?

"פרפרים לבנים שוב עפים לאור"

נ.ב - מחשבות אחרונות על חופש

היום כבר אף-אחד לא צריך לחשוש להיות חופשי להיות כל מי שתרצו רוצים להיות באמת ולעשות עם החיים שלכם מה שאתם באמת רוצים.

למה? כי אתם לא חייבים להיכנס למערכה הזו לבד.

הקהילה שלנו לכל מי שרוצה להצטרף אל אחרים שגם להם נמאס להיות מוגבלים על-ידי הסביבה ומחליטים יחד, בכל יום מחדש, לעבור את המסע לחופש האישי שלהם עם אנשים נוספים, בטבע, היכן שאפשר לצמוח כמה שיותר גבוה.

וגם את או אתה מוזמנים להצטרף אלינו, לחצו על הכפתור מטה כדי לדעת איך מתחילים, במרחק נגיעה

להצטרפות